ספרים וקריאה בגיל הרך

בספר מופיעות מילים שאינן עולות בשיחת יומיום. גם ספר פשוט מכניס לאוצר המילים של הילד מונחים שלא היה שומע בין הבקשות והמשימות של הבית.

יש גם אימון קשב. ישיבה של כמה דקות מול רצף אחד, עם דף שאינו זז לבד ואינו משמיע קול, מאמנת בדיוק את היכולת שקשה היום לילדים לפתח.

והחלק שקל לפספס הוא הקרבה. קריאה היא זמן שבו הילד יושב צמוד למבוגר שאינו ממהר ואינו דורש ממנו דבר. אצל ילדים רבים זה החלק היחיד ביום שנראה כך.

ילד שקם, מדפדף קדימה או סוגר את הספר אינו ילד שלא אוהב ספרים. כך נראית קריאה בגיל הזה, במיוחד לפני גיל שלוש.

לכן אין צורך לקרוא את כל הטקסט ואין צורך לסיים את הספר. אפשר לדבר על התמונות, לדלג על עמודים, לעצור באמצע ולהמשיך מחר. הספר משרת את הילד ולא להפך.

אם הוא קם והולך, ממשיכים לקרוא בקול עוד דקה ואז מפסיקים בלי הערה. ילדים רבים חוזרים מעצמם כשאין לחץ. דרישה לשבת הופכת את הספר לחובה, וזה מה שמייצר סירוב.

אפשר גם לקרוא בזמנים לא צפויים: בבוקר, אחר הצהריים, על הרצפה תוך כדי משחק. הערב אינו הזמן היחיד, ולעיתים הוא הזמן הגרוע ביותר.

הבקשה לקרוא שוב ושוב את אותו ספר מעייפת מאוד, אבל היא אינה מקרית. חזרה היא הדרך שבה ילד קטן לומד: בפעם הראשונה הוא קולט את העלילה, ורק בפעמים הבאות הוא פנוי למילים, לפרטים ולקצב.

יש בכך גם ביטחון. ילד שיודע מה קורה בעמוד הבא נמצא במקום צפוי, וזו הנאה בפני עצמה בגיל הזה.

לכן אין טעם לנסות להסיט אותו לספר אחר. אפשר להשאיר ספרים נוספים נגישים, והוא יעבור אליהם כשיסיים עם זה. זה קורה כמעט תמיד, גם אם זה לוקח שבועות.

כמות גדולה של ספרים אינה משפרת דבר. מדף עמוס גורם לילד לדפדף במקום להיכנס פנימה, בדיוק כמו ארגז צעצועים מלא.

עדיף מבחר קטן ונגיש בגובה הילד, שמתחלף מדי פעם. ספרייה ציבורית פותרת את זה בקלות ובלי הוצאה.

מבחינת תוכן, עד גיל שנתיים עובדים טוב ספרים עם תמונות ברורות, מעט טקסט וחפצים מוכרים מהיומיום. מגיל שלוש נכנסת עלילה פשוטה, ומגיל ארבע כבר אפשר סיפורים ארוכים יותר עם קונפליקט קטן.

כדאי להעדיף ספרים עם ציור נקי ומעט גירוי על פני ספרים שמשמיעים קולות ומאירים. ספר שמשמיע צלילים הופך למכשיר, והילד מפסיק להקשיב לסיפור.

הפיתוי הגדול הוא ללמד תוך כדי: איפה הכלב, כמה תפוחים יש, איזו אות זאת. שאלות רבות מדי הופכות את הקריאה לבחינה קטנה ומורידות את ההנאה.

אפשר לשאול פה ושם, אבל עדיף להשאיר את רוב הזמן לסיפור עצמו. השפה נקלטת מהטקסט ולא מהתשאול.

גם אין צורך למהר ללמד אותיות בגיל הרך. ילד שגדל עם קריאה יומיומית מגיע לקריאה בקלות רבה יותר בבוא העת, בלי שאף אחד הכריח אותו לשבת מול כרטיסיות.

הדבר שמשפיע יותר מכול הוא מה שהוא רואה: מבוגר שקורא ספר משלו. ילד לומד שקריאה היא דבר שאנשים עושים בעיקר מכך שהוא רואה את זה קורה בבית.