נימוסים — למה תגיד תודה לא מייצר ילד מנומס

התזכורת מה אומרים נאמרת מתוך כוונה טובה, אבל היא עושה שלושה דברים שאיננו מתכוונים אליהם. היא מסיטה את הילד מהאדם שמולו אלינו, היא הופכת את הרגע למבחן, והיא מייצרת מבוכה קטנה שנדבקת לסיטואציה.

ילד שחוזר על מילה בהוראה חוזר עליה בלי משמעות. אחרי מאות פעמים כאלה נוצרת מיומנות של אמירה נכונה, ולא הרגל של התחשבות.

יש גם מחיר חברתי: המשפט הזה נאמר כמעט תמיד מול קהל, וילד שמתוקן בפומבי לומד בעיקר להימנע מהמפגש.

ילדים לומדים התנהגות בעיקר בחיקוי, ובגיל הרך בעוצמה גדולה במיוחד. הורה שאומר תודה לילד כשהוא מביא לו כוס, ובבקשה כשהוא מבקש ממנו משהו, מלמד אותו את המילים האלה טוב יותר מכל תזכורת.

חשוב במיוחד איך אנחנו מדברים בתוך הבית, לא רק מול זרים. ילד שרואה את ההורים אומרים תודה זה לזה בסוף ארוחה מבין שזאת שפת הבית ולא מופע לאורחים.

כשההורה טועה ואומר את זה בקול — התנצלות קצרה על קול שעלה, למשל — הילד לומד גם את החלק הקשה של הנימוס, זה שדורש הודאה.

הנימוס שאנחנו באמת רוצים אינו מילולי. הוא היכולת לשים לב שסבתא עומדת בלי כיסא, שאחד האחים לא קיבל מנה, שהשכן נושא שקיות כבדות.

היכולת הזאת נבנית מתוך השתתפות בחיי הבית. ילד שמגיש צלחות רואה מי עוד לא קיבל, ילד שפותח דלת שם לב למי שנכנס.

לכן העבודה על נימוסים אצלנו אינה עבודה על מילים אלא הרחבה של התפקידים שהילד ממלא. ההתחשבות מגיעה יחד איתם.

זהו אולי הרגע המביך ביותר להורים: הדודה מושיטה יד, הילד מסתתר מאחורי הרגל שלכם ולא מוציא מילה. הדחף לתקן חזק מאוד.

עדיף לא. אומרים שלום בעצמכם, ממשיכים בשיחה, ומשאירים לילד את הזמן שלו. רוב הילדים אומרים שלום מיוזמתם תוך כמה דקות, כשהלחץ ירד.

אין צורך גם להסביר לאורח למה הילד שותק, ובוודאי לא לתאר אותו כביישן. תיאור כזה נדבק, והילד מתחיל למלא אחריו.

לעיתים קרובות הלחץ אינו מגיע מהילד אלא מהסביבה. סבתא שמעירה שלא אמר תודה, או קרוב שאומר בבדיחות שהילד לא מנומס.

משפט קצר אחד מספיק: אצלנו לא מזכירים, זה מגיע לבד. אין צורך בהסבר על גישה חינוכית ואין צורך להתווכח באותו רגע.

מה שעוזר יותר מכול הוא הזמן. אצל רוב הילדים המילים מופיעות מאליהן עם הזמן, וכשהן מגיעות ברור שהן אמיתיות ולא מאולצות.

המטרה השבוע היא להחליף את התזכורות בהדגמה ובעשייה משותפת.